החלטה בתיק בע"א 4214-08-13

1.         בפני בקשה להורות על ביטול 3 הודעות תשלום קנס בגין עבירות חניה אשר בוצעו על ידי המבקש לכאורה, בשנים 1999 ו-2001 בתחום שיפוטה של עיריית חדרה (להלן : "המשיבה").

2.         כעולה מהבקשה ומהמסמכים שצורפו לה, המבקש אינו כופר בביצוע עבירות החניה, בגינן ניתנו לו הודעות תשלום הקנס (להלן: "דו"חות חניה"), אולם טוען כי אלה התיישנו ועל כן יש להורות על ביטול דו"חות החניה אשר ניתנו בגינן.

3.         לטענת המבקש המשיבה לא המציאה לו את דו"חות החניה, אלא בשנת 2006, לאחר חמש או שש שנים ממועד ביצוע העבירות. מיד כשנודע לו על קיומם של דו"חות, פנה המבקש למשיבה בבקשה לבטלם, אולם בקשתו נדחתה (העתק הפניה למשיבה לא צורף לבקשה).

בשנת 2010 שב המבקש ופנה למשיבה בבקשה לביטול דו"חות החניה ובקשתו נדחתה בשנית.

ביום 31.7.13 התדפקו מעקלים על דלתו של המבקש ובאותו יום שילם המבקש חובו למשיבה (סך של 2,190 ש"ח).

עוד טוען המבקש כי יש לראות במשיבה כמי שזנחה את דרישת הקנס וזאת בשל אי נקיטת הליכי גבייה משנת 2006 ועד לביצוע עיקול ביום 31.7.13 .

4.         לטענת המשיבה יש לראות את המבקש כאילו הורשע ונגזר עליו הקנס, מאחר וחלפו המועדים הקצובים בחוק להגשת בקשה להישפט והמבקש לא העלה כל טעם לאיחור בהגשת בקשתו.

עוד טוענת המשיבה כי הודעות תשלום הקנס נשלחו למבקש בדואר רשום במועדים הקצובים בחוק לכתובתו הרשומה במשרד הרישוי ובמשרד הפנים, כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר ללא כל הסבר לשיהוי, ואינה מפורטת דיה.

לכן מבקשת המשיבה לדחות את הבקשה.

5.         לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה סבורה אני כי דין הבקשה להידחות ואנמק.

6.         ראשית, באשר לטענות המבקש לפיהן  המשיבה לא נקטה הליכים משנת 2006 ועד לשנת 2013, הרי שטענות אלה נוגעות להתיישנות הקנס ומשכך אינן במסגרת סמכותו העניינית של בית משפט זה (ראה לעניין זה ע"פ 3482/99 אריה פסי נ' מדינת ישראל (16.12.99)).

7.         שנית, מדובר בבקשה אשר הוגשה בשיהוי ניכר, שכן מטענות המבקש עצמו עולה כי כבר בשנת 2006 פנה למשיבה בבקשה לביטול דו"חות החניה ובקשתו נדחתה.

מנספח ב' לבקשה ניתן ללמוד כי במכתבה מיום 16.9.10, ציינה המשיבה בפני המבקש כי ביום 21.6.07 הומצאה לו דרישת תשלום בטרם נקיטת הליכי גביה ומשזו לא נענתה ננקטו הליכי גביה.

הדו"חות מושא הבקשה ניתנו למבקש בשנת 1999 ו- 2001 והמועד להישפט בגינם חלף זה מכבר.

סעיף 229 (ח2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב -1982 (להלן: "החסד"פ") קובע כי במידה ולא הוגשה בקשה להישפט במועדים הקצובים בחוק יראו את הנאשם כמי שהורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס. 

שבתי ועיינתי בבקשת המבקש בנסותי למצוא תשובה לשאלה מדוע ישב המבקש בחיבוק ידיים מאז שנת 2006 ועד היום, אולם לא מצאתי כל טעם או הסבר לשאלה האמורה.

יפים לעניין זה דברי כב' הש' ג'ובראן ברע"פ 11165/08 אריה שורשי נ' עיריית תל - אביב - אגף החניה (2.6.09):

"כפי שעמד על כך בית המשפט לעניינים מקומיים, המבקש לא השכיל להגיש את בקשתו להישפט במועדים שנקבעו לכך בחוק, ולא העלה נימוק כלשהו אשר הצדיק חריגה מהכלל ודיון בטענותיו לגופן, לפי סעיף 230 ל חוק סדר הדין הפלילי. אמנם, המבקש צירף לבקשת רשות הערעור מספר מכתבים המעידים על כך שלא חדל לפנות לעיריית תל-אביב-יפו לביטול הודעת תשלום הקנס, ואכן אחת ההודעות לתשלום אכן בוטלה לבסוף על ידי העירייה. אלא שמשדחתה העירייה את בקשתו לביטול הודעת התשלום נשוא הליך זה, היה עליו לפנות לבית המשפט אם רצונו היה להישפט בגין הודעת תשלום הקנס לשם מימוש זכויותיו. משפנה לבית המשפט כשלוש שנים לאחר פקיעת המועד שנקבע לכך בחוק, ומשהפך פסק דינו לחלוט, לא מצאתי פגם בהחלטת בית המשפט לעניינים מקומיים, אשר אושרה על ידי בית המשפט המחוזי, כי אין מקום לקבל את בקשתו להארכת מועד להגשת בקשה למתן רשות להישפט".

לדידי די בכך כדי לדחות הבקשה.